BACK

חזור

וושינגטון סקוור פארק

 

לא הספקתי להקיף את הכיכר וכל בגדי, נעלי והגרביים היו ספוגי במים וזיעה, כתוצאה ממטח גשם פתאומי ולחות. ברוכים הבאים לניו-יורק. בשעות הבוקר של אמצע ספטמבר, 34 מעלות ולחות של 93 אחוזים, מלווים בגשם טרופי, עם טיפות, כל אחת בגודל של חרוז. בקצור מרחץ אדים.

סיימתי להקיף את הכיכר.

 

כיכר וושינגטון בלב ליבו של גריניץ' וילג', הרובע הבוהמי הידוע של העיר, שהכול קוראים לו בקיצור ובכינוי חיבה הווילג'. הקפה אחת של הכיכר על המדרכה, היא 800 ועשרים או שלושים מטרים  - כפי שהראה שעון הג'י-פי-אס הישן שלי – ובהערת סוגריים וממרומי ניסיוני - לכל שעון לווייני יש סטייה קלה של אחוז או שניים לפחות. אבל לרוץ על המדרכה פחות נעים. חלקים ממנה משובשים. את הסיבוב השני, גם הוא למטרת חימום, כבר רצתי בכיכר עצמה. הרבה יותר נעים, גם אם לא פחות עמוס.

 

ככלות הכול זו כיכר וושינגטון הנודעת. במרכזה יש מזרקה ובכניסה אליה מהשדרה החמישית, שמסתיימת בה, יש קשת גדולה, שמזכירה את שער הניצחון בפריס (שהיא עצמה חיקוי של שער הניצחון, שהקים ברומא, הקיסר טיטוס לציון נצחונו עלינו היהודים) אך קטנה ממנה. בחזיתה משני צדי הקשת, מפוסלת דמותו של וושינגטון. אחת כמפקד העליון של הצבא והשנייה כנשיא.

 

האזור היה כפרי ובמאה ה-17 שכן בו כפר קטן של אינדיאנים, שכמובן נקראים היום ובצדק, ילידים אמריקניים, שהרי הם חיו ביבשת, עוד לפני שקולומבוס גילה אותה וחשב בטעות שהיא הודו. במחצית המאה ה-17, המתיישבים ההולנדים, שקראו למושבה שלהם "ניו אמסטרדם", העניקו את האדמה באזור, לעבדים שהובאו מאנגולה שבאפריקה. הם לא עשו זאת משום שהאמינו בשוויון ושכל בני האדם נבראו בצלם, אלא כדי שישמשו כאזור חיץ או מגן אנושי, מפני מתקפות הילידים האמריקנים על המושבה. במחצית המאה ה-19, כשבאזור כבר החלו להבנות בתי מידות, הוקמה הכיכר ועליה קשת מגבס ומעץ.

 

ב-1889 לציון מאה שנה לנשיאותו של הנשיא הראשון של ארצות הברית, החלה בניית הקשת שהושלמה כעבור כשלושים שנים. המתכננים היו האדריכלים המפורסמים סטנפורד ווייט וסטרלינג קלדור, בנו של הפסל המפורסם אלכסנדר.

 

במרוצת המאה העשרים היתה הכיכר, שמוקפת מכל עבריה בבנייניה של אוניברסיטת ניו יורק, למגנט שמשך אליו סטודנטים, אמנים, נוודים, ומסוממים. לאחר מלחמת העולם השנייה התאספו בכיכר זמרי עם והפכו אותה על מרחביה – 40 דונם שטחה או כעשרה הקרים – לבמת ההופעות שלהם.

 

ב-1961, התלוננו השכנים על הרעש, ומשטרה הוזעקה וניסתה לגרשם בכוח. החלה התפרעות גדולה. אחד הטבלואידים "ניו יורק מירור", כנה את האירועים "מהומות הביטניקים", כמעין הקדמה המבשרת את הצפוי בשנות השישים.

 

ואיך לא, פיט סיגר האגדי חיבר על כך שיר ושר אותו בעצמו עם הבנג'ו הנצחי שלו.  כאן תוכלו לראות ולשמוע את אותה הופעה היסטורית.

 

המסורת, כפי שאפשר לראות מהתמונה שצלמתי וצרפתי כאן בבלוג, נמשכת. גם בימים אלה, נקבצים בסופי שבוע נגני מוסיקת פולק. גם הם כבר לא ילדים.

 

הריצה בשביל המקיף את הכיכר היא קלה. כדאי לרוץ זקוף (ואני כותב זאת כי יש לי נטייה לרוץ מכופף, בגלל המאמץ, כמובן) כדי לראות ולהתבונן, לא רק את הטיפוסים הססגוניים שיושבים על הספסלים, אלא גם את הגינות מטופחות עם פרחים ועצי בוקיצה.

 

אגדה אורבנית מספרת שאחד מהם היה עץ תליה, שעליו נתלו פושעים. הכיכר היא מלבנית. בקצה אחד הדרומי מערבי, חולפים ליד שולחנות שחמט, עם שחקנים שמוכנים תמורת חמשה דולר לשחק (ולרוב גם לנצח) עם כל מי שמאתגר אותם. בפינה אחרת ניצב פסלו של גריבלדי גיבור העצמאות האיטלקית.

הקפה של שביל הכיכר היא "רק" 700 מטר.

 

בינתיים כמו שהתחיל כך גם פסק הגשם, אף שהשמיים נותר מעוננים. לאחר כקילומטר וחצי של חמום (קצב של פחות משבע דקות לקילומטר – סליחה על הנימה האפולוגטית, אל תשכחו את גילי) יצאתי מהכיכר ושמתי פעמי לעבר הרחובות הקטנים של הווילג'.

ועל כך בפוסט.

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload