BACK

חזור

לקראת מרתון ניו יורק

 

 

אני יוצא לריצה מוושינגטון סקוויר וצמרמורת בגווי. בעוד שלושה ימים יוזנק מרתון ניו יורק. מזג האוויר הצפוי יהיה מצוין. 14 מעלות בלי גשם. ממש אידאלי. ואני לא אשתתף בו. וזאת משתי סיבות. האחת שלא התאמנתי מספיק. והשנייה היא, שגם אם הייתי בכושר לרוץ ולסיים אותו, לא נרשמתי אליו. וכבר מאוחר מאוד להירשם. ההרשמה נסגרת בדרך כלל, 24 שעות מפתיחתה. 

 

הביקוש עצום. בשנים האחרונות בממוצע, יותר ממאה אלף רצים בקשו להשתתף. ההיצע מוגבל. כחמישים אלף. בשנת 2017 סיימו את המרוץ 50,773 רצים. הזמן הממוצע של כל המסיימים היה 4 שעות ו-39 דקות.

 

מרתון ניו יורק הוא אחד מארבעת הגדולים, החשובים והיוקרתיים בעולם, לצד ברלין, לונדון ושיקגו. את כולם רצתי. בניו יורק השתתפתי 7 פעמים. התוצאה הטובה ביותר שלי היתה, אם אני לא טועה 3 שעות ו-12 דקות. זה היה לפני כשמונה עשרה שנים. 

 

חמש פעמים השתתפתי באופן רשמי ופעמיים לא. הייתי א זמה שמכנים בקהילת הרצים, "בנדיט". בעברית של נעורי קראו לכך "להתפלח". זה קרה בסוף שנות ה-90. בשתי הפעמים נקלעתי לעיר בעת המרתון וההרשמה כמובן נסגרה מזמן.

 

אני יודע שזה לא היה חוקי וגם לא נאה, אבל, ברוב עוונותיי, אני מודה שלא עמדתי בפיתוי. הייתי מרתוניסט נלהב וכפייתי ואמרתי לעצמי: אם כבר אני בעיר ולא ארוץ זה יאכל אותי מבפנים. בשתי הפעמיים האלה התחלתי את הריצה בברוקלין, לאחר גשר ואראזנו, כקילומטר וחצי מנקודת ההתחלה. 

 

הפעם לא אנסה להתפלח. גם משום שהתבגרתי, כלומר הזדקנתי ואני אזרח שומר חוק ומכבד את התקנות. וזה גם עלול להיות מאוד מסוכן. מאז פיגוע הטרור במרתון בוסטון ב-2013 הודקו אמצעי הביטחון ותוגברה השמירה בכל המרתונים. ולא כדאי להעמיד במבחן את השוטר הניו יורקי. בקיצור, לא מומלץ.

 

אני רץ מוושינגטון סקוויר דרומה כשש מאות מטרים דרך רחוב תומפסון, ומגיע לרחוב הוסטון. מדרום לו מצוי רובע הסוהו SoHo , שנקרא כך משום שהוא פשוטו כמשמעו נמצא South of Houston, וגם כרמז לרובע האופנתי, שנושא את אותו שם בלונדון.

במאה ה-19 התאפיין הרובע ברחובות קטנים וצרים, חלקם נבנו מאבני מרצפת. היה בו את הריכוז הגדול ביותר בניו יורק של בתים, שנבנו מיציקות ברזל. במאה ה-20 הוא הפך לאזור מסחרי ותעשייתי, שאיש לא רצה לגור בו. רק אלה שידם לא היתה משגת לגור במקום אחר.

 

אך אז, בסוף שנות ה-50 וראשית ה-60, גילו אותו אמנים וכל מיני חלכאים אחרים. הם שכרו או קנו בזול את בתי המלאכה ואולמות הייצור, והפכו אותם לגלריות וחללי מגורים. מכאן מהסוהו בא השם "לופט". 

 

ממציאו, או מקור ההשראה שלו, היה דיויד מנקוזו, שגר באזור ברחוב ברודווי, במקום שנקרא "הלופט". מנקוזו היה די.ג'י, שפיתח את קו המסיבות הפרטיות.

בעשור האחרון עבר הסוהו תהליך של ג'נטריפיקציה. מחירי הדירות והלופטים נסקו לגבהים של מיליוני דולרים. את מקום הגלריות ובתי המלאכה תפסו חנויות יוקרה של מותגי בגדים, בתי אופנה ומסעדות. בסופי שבוע פוקדים אותו מאות אלפי תיירים מכל העולם.

 

גם בימות השבוע די צפוף וכשאני רץ על רחוב הוסטון מזרחה, דרך הווילג' המזרחי אני נאלץ לפלס את דרכי. אבל זה לא מפריע לי. אני אוהב לרוץ על מדרכות בינות האנשים. לא מעט אנשים, בעיקר ילדים וצעירים כבר מחופשים. הלילה הוא הלוואין, ה"פורים" של האמריקאים. המראות צבעוניים והופכים את הריצה לפחות משעממת ולמעניינת יותר. 

 

לאחר כשני קילומטרים אני מגיע לאיסט ריבר. אני עולה על גשר עילי להולכי רגל וחוצה את הכביש הרחב והעמוס שלFDR . מרבית הרצים שאני מכיר, מעדיפים לרוץ במערב העיר, על ההדסון. אבל בעיני ריצה על האיסט ריבר לא פחות מהנה. ממול רואים את קוו הרקיע של ברוקלין. על שפת הנהר הקימו טיילת נחמדה. כל כמה מאות מטרים יש ברזיות. האוויר צלול ובריזה קלה עולה מן הנהר. היתרון הגדול כאן שיש פחות רצים.

 

אני שם פעמי צפונה. לאחר כשני קילומטרים אני מגיע לקצה הטיילת, באזור רחוב 34. יש שם רחבה. במרכזה כמה שולחנות עם צעירים מאחורי סירים. תור גדול משתרך מאחור. בניו יורק יש מאות בתי תמחוי קבועים וניידים. בדקתי בעירייה ונאמר לי כי יש בעיר, לפחות שלושים אלף דרי רחוב. 

 

אבל מה שלכד את העין, היו האנשים שהמתינו בשקט ובסבלנות לתורם, לזכות בספל מרק וצלחת של בשר, אורז וירקות. הם לא נראו כקבצנים או דרי רחוב. הם היו לבנים ושחורים. צעירים ומבוגרים. והם היו לבושים היטב, בבגדים נקיים ונראו כאחד אדם, ולא כחסרי כל.

 

כמובן שהמראה מטעה. הקפיטליזם והגלובליזציה האכזריים, רומסים כל מי שעומד בדרכם. ובין הנרמסים, אנשים עובדים, שאפילו שכר המינימום שהם משתכרים, אינו מספיק לקיום בסיסי ואנושי. אפילו לא בעיר שיש בה את הצבר העושר הגדול בעולם.

 

הטיילת חסומה, בגלל שמטה האו"ם מתפרס על 26 בלוקים (רחובות) ואינו מאפשר את המעבר. חבל מאוד. הזדמן לי לבקר במתחם האו"ם. יש בו מדשאות וטיילת מוגבהת נהדרת, המשקיפה על הנהר. 

 

איזה מסלול, זה היה יכול להיות, אני חושב לעצמי, ונאלץ לעקוף את המתחם הסגור ולרוץ, על המדרכה בשדרה הראשונה. 70-75 מטרים בין בלוק לבלוק. לאחר כשני קילומטרים עם עצירות ברמזורים, אם לא תפסתי את הגל הירוק, אני מגיע לרחוב 60, ששם שוב אפשר לרוץ על הטיילת של גדת הנהר. 

 

אני ממשיך צפונה. עם כל צעד, גשר קווינסבורו, שנישא באופק, הולך ונעשה גדול יותר. שוב אוחזת בי התרגשות. עוד כקילומטר ורבע אגיע אל מתחת לגשר אל רחוב 77. הזיכרונות מציפים אותי. זה הגשר שממנו יורדים רצי המרתון אל השדרה הראשונה.

 

אני נזכר בריצות המרתון שהשתתפתי בהן. הירידה לשדרה היא הקילומטר ה-27. קשה לי לשכוח את תחושת האופוריה שאפפה אותי, כשירדתי מהגשר לשדרה הראשונה. מאות אלפים עומדים משני צידי הרחוב ושאגה אדירה מפיהם, מלווה במחיאות כפיים, למראה כל רץ שנכנס לשדרה. הגוו הצטמרר.

ויש עוד זיכרון שקשה לשכוח. בשדרה פונים ימינה וצפונה לכיוון ברונקס ומשם לסנטרל פארק. המראה שראיתי כשנכנסתי לשדרה היה של אלפי רצים שהיו לפני, ותנועות גופם מרחוק, דמו בעיני לתנועה של ים שיבולים הנע ברוח.

 

השדרה הפעם היתה עמוסת כלי רכב והולכי רגל. יום רגיל בעיר. עצרתי לרגע. שאפתי לריאותיי אוויר, די צלול, ופחות מפויח מהרגיל. נזכרתי ברגעי החסד שהיו לי כאן שבע פעמים. לרגע רציתי לרחם על עצמי, על שביום ראשון לא אחווה שוב את התחושה ולא אזכה לראות בתנועה הגלית. אבל אז אמרתי לעצמי, שעלי לשמוח בחלקי, ולקוות שבשנה הבאה או אולי בעוד שנתיים, כשימלאו לי שבעים אחזור לכאן.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload