BACK

חזור

ירדן וישראל שותפות גורל

לא היתה אמורה להיות שום הפתעה. בניגוד לנטען בכמה כלי תקשורת בארץ ובעולם, הודעת ירדן שלא להאריך את שני הנספחים להסכם השלום, שמאפשרים לחכור את השטח לעיבוד חקלאי של אנשי מושב צופר ולתיירות בנהריים, ישראל לא היתה צריכה להיות מופתעת.

 הבעיה היא שלמרות שהמידע ורמזים על כוונת המלך עבדאללה השני להודיע, שכשיפוגו הסכמי החכירה, זרמו לישראל, מכמה מעט מקורות, לא נעשה כמעט דבר כדי לטפל בעניין. לא בדרג הביטחוני-מודיעיני ובעיקר לא בדרג המדיני.

 

בחודשים האחרונים  רבו הדיווחים כי המלך מצוי במצוקה הולכת וגוברת בכל הקשור ליחסיו עם ישראל. הלחצים עליו היו מהפרלמט, מאגודים מקצועיים ומארגונים של רופאים ועורכי דין המתנגדים לכל נורמליזציה עם ישראל. אבל דבר לא נעשה לבלימת הסחף הזה. ישראל בראשות בנימין נתניהו, לא יזמה שום מהלך, שאולי היה מרצה את המלך ומעניק לו כלים שיכול היה להציגם כהישג לממלכה או לעניין הפלסטיני.

בשנה האחרונה חלה התדרדרות מסוימת בקשרים בין ישראל לירדן, על רקע הסוגיות של הר הבית והחלטת ארצות הברית להעתיק את השגרירות למערב ירושלים. גם היחסים הקשים בין ישראל לרשות הפלסטינית – השבוע שוב דווח כי הנשיא אבו מאזן שוקל להפסיק את התיאום הביטחוני – גם הם מעיבים על קשרי ישראל והממלכה.

 

שני ציוני דרך בולטים בשנה וחצי האחרונה שפוגמים ביחסים בין שתי המדינות נרשמו כבר ביולי 2017.  האחד, היתה התקרית בשגרירות ישראל בעמאן, שבמהלכה, מאבטח של שירות הביטחון הכללי וביטחון משרד החוץ (בטמ"ח), הרג ביולי שני ירדנים שהתקינו בביתו רהיטים, לאחר שחשד כי הם זממו לדקור אותו.

 

באותו חודש, התפתח משבר נוסף התעורר בעקבות החלטת ישראל להתקין גלאי מתכות בכניסה להר הבית ומצלמות. לפי הסכם ה שלום לירדן יש מעמד מיוחד בהר הבית. למרות זאת ישראל לא נועצה עם ירדן טרם החלטותיה. בסופו של דבר ולאחר חילופי האשמות בין המשטרה לשב"כ התקפלה ממשלת נתניהו והסירה את המגנומטרים ולא התקינה את המצלמות.

ראש הממשלה ניסה אמנם ליישב את ההדורים כשנפגש בפגישה פומבית הראשונה ביוני 2018 בירדן (היו להם לא מעט פגישות שלא התפרסמו) על המלך. אבל ההחלטה של עבדאללה השבוע מעידה כי המשקעים נותרו בעינם.

 

בהסכם השלום בין שתי המדינות, בעת כהונתם של ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין, שנחתם ב-1994, הסכימה ישראל להחזיר לירדן כמה מאות של קילומטרים מרובעים (יותר משטחה של רצועת עזה שהוא 365 קמ"ר) שהשתלטה עליהם מדרום מזרח לים המלח (העיירה א- צאפי) ובערבה הצפונית. ההשתלטות שנמשכה כמה שנים, החלה לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, בעקבות חדירות של מחבלים פלסטיניים מירדן וירי של רקטות.

בנספחים להסכם השלום נקבע כי ירדן תאפשר לישראל,  לתקופה של עשרים וחמש שנים, לעבד כ-4500 דונמים במובלעת צופר ועוד שטח קטן יותר במובלעת נהריים בעמק הירדן. באוקטובר 2019  יסתיים מועד ההסכם.

כרבע מהשטח בצופר, מעובד בידי חקלאי המושב שמגדלים בו בעקר פלפלים המיועדים ליצוא והוא להם מקור הכנסה חשוב. "מדובר בקסטרופה עבור החקלאים, העסק יחוסל לגמרי", אמר ארז גיבור מאנשי המושב. אפשר להניח שהוא הגזים. אך אין ספק כי הם יפגעו, אם בעוד שנה תאלץ ישראל להחזיר את השטח לירדן.

 

במובלעת נהריים, באזור החיץ, בין שתי המדינות, במעבר הגבול הוקם פארק "אי השלום", שתיירים רבים פוקדים אותו. לאחר הסכם השלום היו לשתי המדינות תכניות נוספות לפתוח המקום אך הן נקטעו  ב-1997. באותה שנה ירה חייל ירדני לעבר תלמידות בכיתות ז'-ח' שטיילו במקום ורצח שבע מהן. המלך חוסיין ,במחווה יוצאת דופן קטע ביקור בספרד, טס לישראל ביקר אצל משפחות הנרצחות, כרע מולן ברך, ולמול המצלמות התנצל. ממשלתו שלמה להן פיצויים.

 

הרוצח נידון למאסר עולם בבית דין צבאי ירדני. לאחרונה שוחרר מהכלא. בצד הישראלי של הגבול, הוקם גלעד לזכר הנערות בצורת שבע תלוליות עפר מוקפות דשא.

 

ישראל בקשה בזמנו לשלם בעד החכירה, אך חוסיין סרב. הוא אמר לאפרים הלוי, אז בכיר במוסד, שהיה איש הקשר המרכזי לחוסיין וממשלו שהיה שותף במשא ומתן לשלום כי "זו אדמה קדושה" ולכן לא יבקש תמורתה פיצוי כספי.

עם זאת ירדן מפוצה בהחלט בצורות אחרות. ישראל מעבירה לה מדי שנה כחמישים מיליון קוב מים. לעיתים, בעונות שחונות, היא אף סיפקה כמויות גדולות יותר של מים.

 

עם זאת ישראל, בניגוד להסכם החכירה, כן מקבלת תשלום מירדן, אם כי הוא כמחיר השוק. ישראל גם מוכרת גז לירדן ותגביר את המכירות. פיצוי אחר , לפי פרסומים שונים, מתבטא בכך שישראל סיפקה לירדן, ככל הידוע ללא תמורה, או במחיר נמוך מאוד, מסוקים ומלטי"ם ותדלקה באוויר מטוסי קרב ירדניים, שהיו בטיסות ארוכות טווח לתרגילים מ שותפים בארצות הברית

 

אבל היחסים אינם יכולים להימדד בפנקסנות של מאזנים כספיים. מדובר בברית אסטרטגית ששנותיה כמעט חמישים שנים, בוודאי מאז 1970. אז, נחלצה ישראל לעזרת המלך חוסיין, שמשטרו היה נתון בסכנה, בגלל המלחמה מול הפלסטינים ופלישת צבא סוריה לצפון המדינה. ישראל, בתאום אם הממשל האמריקני של הנשיא ריצ'רד ניכסון ויועצו לביטחון, לאומי הנרי קיסינג'ר, רכזה כוחות צבא במשולש הגבולות ירדן-ישראל-סוריה ואיימה להפעילו נגד הפלישה ה סורית.

 

ישראל היא מליץ היושר של ירדן בארצות הברית. לא פעם ולא פעמיים, השתדלו מנהיגי המדינה ודיפלומטים שלה, עבור הממלכה או הפעילו למענה יהודים רבי השפעה, ואת איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית, בקונגרס, כדי להעביר החלטות להגדלת הסיוע הכלכלי עבורה.

זו ברית ששני הצדדים נהנים ממנה. בעיני בית המלוכה ההאשמי, ישראל היא הערובה הטובה ביותר להישרדות המשטר. בעיני ישראל, ירדן היא מדינת חיץ מפני התקרבות לגבולה של צבאות עוינים וחזקים כמו זה של עיראק.

 

הברית הזו מקבלת ביטויים רבים חשובים במיוחד, בתחום הצבאי-בטחוני-מודיעיני. ראשי מוסד לדורותיהם נפגשו עם המלך ובכירי המודיעין שלו. כך גם מפקדים בצה"ל ורמטכל"ים, שנועדו עם עמיתיהם בצבא ירדן. שתי המדינות משתפות פעולה ומחליפות מידע נגד אויבים משותפים, בעקר ארגוני טרור, המאיימים על שתיהן.

 

מידע מודיעיני מישראל הציל את חייהם של המלך חוסיין והמלך עבדאללה, מתוכניות התנקשות של אויביהם. המלך חוסיין מאידך, הגיע במיוחד לביקור חשאי בישראל בספטמבר 1973, (המפגש היה ב"מדרשה" בגלילות, כיום מטה המוסד) כדי להזהיר את ראש הממשלה גולדה מאיר ומשה דיין, מפני המתקפה שמצרים וסוריה זממו נגד ישראל. השניים לא שעו לאזהרה, וכעבור זמן קצר הופתעה ישראל במלחמת יום הכיפורים

שיתוף הפעולה התבטא גם  בהחלפת מידע ותאום בכל הקשור לאש"ף, ואחר כך כוון נגד חמאס, שהיתה לו נוכחות בממלכה, עד שבלחץ ישראל, אנשיו סולקו ממנה גם נגד גורמי ג'יהאד עולמי.

 

גם חיזבאללה, האויב הגדול ביותר (יחד עם איראן) של ישראל, נחשב לאיום, אם כי פחות על ירדן. בראשית המאה ה-21 שלח "שר הביטחון" של חיזבאללה עימאד מורניה, חוליות לבצע פיגועי טרור גם בירדן.

הפיגועים נמנעו בזכות מידע שהועבר מבעוד מועד מהמוסד למודיעין הירדני. בתחילת 2008, ולאחר מאמצים גדולים, הצליחו, לפי פרסומים זרים, המוסד והסי.אי.איי. לחסל את מורניה, במבצע התנקשות בדמשק. לפי אותם פרסומים למבצע היו שותפים גם גורמי ביון נוספים.

 

בשנים האחרונות שיתוף פעולה הדוק זה, מתועל נגד דאע"ש.  נציגי צה"ל משתתפים בגוף של 21 מדינות, שמפעיל חדר מצב בירדן במאבק של הקואליציה ה בינלאומית נגד המדינה האסלאמית, או מה שכיום נותר ממנה.

לא יהיה זה מוגזם לומר, כי לאחר הקשר ההדוק בתחום המודיעיני בין ישראל וארצות הברית, ירדן היא השותף השני החשוב ביותר של ישראל.

ולכן ברור כי שתי המדינות, לא יכולות להרשות לעצמן את המותרות, של ניתוק או אפילו דרדור נוסף בקשרים ביניהן. בוודאי שירדן החלשה מבין השתיים, שכלכלתה מתדרדרת והאיזון הדמוגרפי הפנימי שלה (היא קלטה כמה מיליוני פליטים ממלחמות עיראק וסוריה) שברירי, זקוקה לישראל אף יותר.

 

בכירים הבקיאים ומעורבים ביחסים המיוחדים והעדינים בין שתי המדינות, מעריכים כי עוד לא נאמרה המילה האחרונה בפרשה הנוכחית. לא מעט תלוי בכימיה ובאמון בין מנהיגים. הם התקיימו בהרמוניה בין רבין לחוסיין. הם לא קיימים בין נתניהו לעבדאללה.

אותם בכירים סבורים, כי על ראש הממשלה לגלות רגישות רבה יותר למצוקותיו של המלך במדינתו. בוודאי שלא לנהוג בזחיחות, כפי שנהג לפחות בשתי הזדמנויות. האחת היתה, כשכפה שיחת טלפון על השגרירה עינת שליין, בעת שהיתה בדרכה חזרה, עם צוותה לישראל, ואחר כך כשקבל בלשכתו את פניו של המאבטח והתייחס אליו כאל גיבור לאומי.

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload