BACK

חזור

לא הותיר רישומו

אביגדור ליברמן הגיע לתפקיד שר הביטחון מסיבות פוליטיות – הרצון של ראש הממשלה להרחיב את הקואליציה לאחר שנקעה נפשו מאיומיהם של חברי הכנסת אורן חזן ואיוב קרא. הוא גם היה שר הביטחון הפוליטי ביותר. דיבר הרבה מאוד, צייץ, הגיב,  התגרה בשנואי נפשו – חברי הכנסת הערבים - ועשה מעט מאוד. לזכותו יאמר שגם לא גרם נזק גדול מדי.

 

בשנתיים וחצי שהוא בתפקיד הוא גם לא הותיר את רישומו על צה"ל. עם זאת  צריך להודות שהיו מעט מאוד שרי ביטחון שבאמת שינו את פני הצבא. דוד בן גוריון ומשה דיין הם הבודדים שיכולים לומר זאת עליהם.  ובכלל הגנרלים מביטים בזלזול ובהתנשאות בשרי ביטחון אזרחיים כמו משה ארנס, עמיר פרץ. כמובן שזה לא נעשרה בפומבי. אך בחדרי חדרים ומאחורי גבם זה ניכר ועוד איך. המטה הכללי תמיד חש יותר בנוח עם "אחד משלנו". שרי ביטחון שיצאו מקרבו כמו שאול מופז, משה יעלון.

 

בכל התקופה שליברמן כיהן בתפקיד שר הביטחון בפועל היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. למעשה נתניהו הוא שר הביטחון של ישראל כבר עשר שנים. אפילו כשהיה לצידו אהוד ברק, שהייתה לו השפעה מסוימת, גם אז נתניהו ניהל והוביל את מערכת הביטחון לטוב ולרע.

 

הבעיה הגדולה ביותר של ליברמן הייתה הפער העצום בין עמדותיו הפומביות למה שאמר והציג בישיבות הקבינט ובדיונים עם ראשי מערכת הביטחון. הפער הזה  ליווה אותו מיומו הראשון בתפקיד, כשברקע מהדהדים איומיו זמן קצר לפני שהגיע לקריה, כי אם יהיה שר הביטחון לא יהיו לאיסמעיל הנחיה, מנהיג החמאס יותר מ-48 שעות לחפש לו בית קברות.

 

עם כניסתו ללשכת שר הביטחון הבטיח ליברמן כי יאריך את הפתיל שלו והוא אכן עמד בדיבורו. בדיונים הוא לרוב קבל את עמדתם של הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט ואלופי המטה הכללי. אם כי יחסיו עם ראש השב"כ נדב ארגמן היו מאוד מתוחים. הוא קיבל את דעתם וגם גיבה אותם. למעט בפרשת אלאור אזריה שבה יצא נגד איזנקוט. אך הוא גם לא ניסה למנוע ממנו לקבל את ההחלטות שקיבל.

 

בדרך כלל הדימוי האחרון שאפשר להדביק לליברמן הוא של ג'נטלמן. אבל בתמיכתו ובגיבוי שהעניק למפקדי צה"ל וחייליו  נהג בהחלט כג'נטלמן. הוא חיפה והדף בכל הזדמנות את ההתקפות שלוחות הרסן של שרים ובראשם נפתלי בנט נגד הדרג הצבאי.

 

ליברמן ניסה בכל זאת לקדם מיזם אחד שאולי היה יכול להיזקף לזכותו כבעל משמעות אסטרטגית. הוא הציע שוב ושוב שבצה"ל יוקם חיל טילים ורקטות, כדי לגוון את כוח האש שנסמך בעקר על חיל האוויר. אבל מהלך זה נבלם, כמובן בידי חיל האוויר עצמו אבל גם ובעקר איזנקוט.

לפיכך ההחלטה היחידה המשמעותית שקיבל ליברמן הוא מינויו של אלוף אביב כוכבי לרמטכ"ל הבא, אף שהמינוי היה מתבקש ודי צפוי למרות קולות הרקע שנשמעו מכיוונים שונים.

 

כמו שנכנס בסערה לתפקיד כך גם ליברמן עוזב אותו. הוא אמנם מנמק זאת בוויכוח עקרוני על המדיניות בעזה, שעליה כמעט לא הצליח להשפיע. הקש ששבר את גבו הוא החלטת ראש הממשלה לעקוף את התנגדותו להעביר לחמאס 15 מיליון דולר, ועוד במזוודות וללא כל פיקוח ראוי.

 

ליברמן גם סבר שצריך להנחית מהלומות צבאיות קשות יותר. אך כמו ראש הממשלה והשרים כולם, לא הייתה לו שום הצעה מעשית אסטרטגית לגבי עתיד הרצועה. ומשום כך למעשה, הסיבה האמתית להתפטרותו היא פוליטית. מעמדו הקשה בסקרים  חזק אצלו את התחושה, שאם ימשיך לשבת על כיסא שר הביטחון הוא ומפלגתו לא יעברו את אחוז החסימה.

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload