BACK

חזור

לרוץ בתוך היסטוריה מערבה

הפעם אני רץ מערבה, דרך הווילג' המערבי להדסון. נקודת המוצא היא שוב וושינגטון סקוור. זו כיכר ההפגנות של ניו יורק.

 

כמעט כל יום מתאספים כאן מפגינים ומוחים נגד הממסד ולמען מטרות צודקות, שגם אני מזדהה ותומך בהן. נגד מאמצי ממשל דונלד טראמפ להפלות טרנסג'נדרים. בעד זכויות בעלי חיים. נגד חברות הסעדה, המספקות מזון לאוניברסיטת ניו יורק, שאת עיקר רווחיהן עושות משירותי מזון ירודים לבתי כלא.

 

אבל לפני שנגיע לנהר, אני עובר בכמה תחנות חשובות מבחינה היסטורית ותרבותיות. אני יוצא מהכיכר בריצה קלה של חימום, רץ כ-30 מטרים צפונה על הפיפט אווניו, ופונה ימינה – מזרחה – למה  שהיה צריך להיות רחוב שבע אך הוא נקרא וושינגטון מיוס.

 

במקור, במאה ה-18 הרחוב, שהיה חלק מחווה חקלאית, שימש, כשמו כן הוא, לאורוות סוסים. אחר כך היה לרחוב פרטי עם שערי ברזל בשני צידיו. השערים עדיין במקומם. הבתים בני הקומותיים שייכים לאוניברסיטת ניו יורק. הרחוב שאורכו כמאה מטרים, מרוצף באבני מדרכת. כיום מרבים לבקר בו כלות וחתנים ודוגמנים ודוגמניות לצילומים, כמו בגן צ 'רלס קלור בתל-אביב.

 

אני רץ עד סוף הרחוב, חוזר על עקבותיו ורץ על השדרה החמישית עוד כ-70 מטרים ופונה שמאלה ומערבה לרחוב 8. שם ליד בית מספר 52, הקרוי ELECTRIC LADY, אני נעצר כדי להעניק כבוד לחתיכת היסטוריה.

 

במקום הזה שכן מועדון לילה בשם ""The Generation. הופיעו בו בין השאר "ביג ברדר אנד דה הולדינג קומפני" (להקה מסן פרנציסקו שנגנה עם ג'ניס ג'ופלין), "סליי ומשפחת סטון" צ'ק ברי ובי.בי. קינג.

 

ב-1968 קנה את המקום ג'ימי הנדריקס. הוא רצה שהמועדון ימשיך לארח אמנים. אך בעצת יועציו, שוכנע להפוך אותו לאולפן הקלטות. הקליטו בו האבנים המתגלגלות, לד זפלין, פטי סמית, דיויד בואי ולאחרונה אדל.

 

אני ממשיך מערבה לשדרה השישית, רץ מעט דרומה ומגיע לכריסטופר. במספר 51-53 עדיין נמצא בר בשם "סטונוול אין". זה היה בר ידוע של הומוסקסואלים, שהיה בבעלות משפחת הפשע של ג'נובזה. השוטרים, שהציקו לברים אחרים בווילג', כדי להשפיל את ההומואים והלסביות ולגבות דמי לא יחרץ, עשו זאת גם לסטונוול, אם כי בתדירות קטנה.

 

 

 

באחת לפנות בוקר ב-28 ביוני 1969 הגיעו לשם כמה שוטרים ולהפתעתם, הבליינים חדלו להיות כנועים. כשאחת הנשים נעצרה והושמו על ידיה אזיקים, הם התנגדו, תקפו את השוטרים וכלאו אותם בבר. השוטרים הזעיקו תגבורת.

השמועה על התקרית, שנמשכה לתוך השעות הקטנות של הלילה, פשטה ברחבי הווילג'. מאות הגיעו לסטונוול למחות נגד המשטרה. ההפגנות והמהומות נמשכו. אנשים נפצעו.

אירועי סטונוול חוללו תפנית היסטורית. מצעד הגאווה הראשון יצא ממנו לסנטרל פארק. מאז, קהילת הלהט"ב בארצות הברית ובמדינות רבות בעולם, כולל ישראל, השיגה הישגים חשובים לשוויון זכויות. אך עדיין הם מופלים לרעה, גם בישראל (חוק הפונדקאות לדוגמא) ומאבקם נמשך. ויש על מה להיאבק.

בשנה הבאה לציון חמישים שנים למהומות סטונוול, מתכננת עירית ניו יורק וחברי הקהילה לארגן את מצעד הגאווה הגדול ביותר בעולם.

 

 

 

 

 

אני ממשיך  לרוץ מערבה על כריסטופר, מרחק של כקילומטר ומגיע לטיילת הנהדרת של ההדסון. ושם אני יכול לרוץ צפונה או דרומה. ועל כך בפוסט הבא.
 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload