BACK

חזור

להיות בהיי בהייליין במינוס 8

אני מסתכל מבעד לחלון. השמיים כחולים. אף לא עננה אחת חוסמת את קרני השמש. מעט מאוד אנשים בחוץ. ברחובות תנועת מכוניות דלילה. היום חג ההודיה, שהוא חג מאוד משפחתי, עם סוף שבוע ארוך של ארבעה ימי חופשה. יום נפלא לריצה.

 

אבל הנה הקאץ'. הטמפרטורה היא מינוס 3 מעלות. הרוח נושבת במהירות של כ-30 קמ"ש. חישוב מהיר, בעזרת אתר "השירות הלאומי למזג אוויר", מראה כי בגלל מה שנקרא Wind Chill Factor (גורם הרוח הקרה), הגוף מרגיש כאילו  הטמפרטורה היא מינוס 8.

 

אבל לי אין ספקות. כבר רצתי במוסקבה במינוס 25 מעלות. באומהה נברסקה במינוס 15 ועל שבילי שלג באלפים, במינוס 7. אני לובש מכנסי טייץ ארוכים עליהם מכנסים קצרים, שתי חולצות ומעיל רוח די עבה, כפפות לידיים וכובע גרב לראש, ואני מסודר.

 

לפני שאני יוצא לאוויר הקר, אני עושה את החמום בפרוזדור של בניין הדירות שבו אני מתגורר. אורכו כ-70 מטרים ואני רץ בו חמש פעמים הלוך ושוב. כך רצים או הולכים אסירים בבתי כלא.

 

אני רץ מוושינגטון סקוור צפונה, על השדרה החמישית. לאחר ששה רחובות, אני פונה שמאלה ומערבה לרחוב 12. לאחר כ-200 מטרים, מגיעים לפינת השדרה השישית. בצומת יש פארק קטן עם ספסלים. זו אתר ההנצחה של ניו-יורק לזכרם של מאה אלף ניו-יורקים שמתו ממחלת האיידס.

 

האתר בנוי כמשולש בין הרחובות. יש בו כמה ספסלים ומתנשאת מעליו חופה עם שלוש צלעות, דמוית רשת. האתר עוצב בידי ג'ני הולזר,  יוצרת ידועה של אמנות חזותית. היא בחרה לרצף באבני גרניט, שמסודרות כקטעים מהמחזור "שירת עצמי", של  המשורר הנפלא וולט וויטמן, שנכתב ב-1855.

 

באתר סימניה מצאתי את התיאור הבא למחזור השירים, שעוסק במציאות העגומה של אמריקה, לפני מלחמת האזרחים ושחרור העבדים. "שירת עצמי היא אודיסיאה רוחנית מרתקת של אדם מאמין שאינו כבול בידי מוסכמות דת כלשהי, וכתב: "אני מוצא מכתבים מאלוהים שנשמטו ברחוב, ואלוהים/חתום על כולם,/ואני משאיר אותם במקומם, כי אדע, בכל אשר/אלך/אחרים בעתם יבואו לעולמי עד". 

 

הנה הלינק לאתר ההנצחה. https://nycaidsmemorial.org/

 

אני ממשיך עוד כקילומטר ומגיע לרחוב 14, קרוב לנהר. הקור נסבל. רק בכמה רחובות צרים או ליד בתים גבוהים, שיוצרים מעין מנהרת רוח, הצינה גוברת וחודרת מבעד לכפפות ומכה בעוצמה בפנים. בפינת הרחוב שוכן מוזיאון וויטני לאמנות  אמריקנית. את המוזיאון יסדה גרטרוד ונדרבילט-וויטני. היא הייתה פסלת ובתו של קורנליוס ונדרבילט.

 

הוונדרבילטים עשו את הונם בעסקי ספנות ורכבות והיו למשפחה העשירה ביותר באמריקה, במחצית השנייה של המאה ה-19. הם גם נמנו עם המשפחות, שזכו לכינוי הגנאי "הברונים השודדים", על שצברו את הונם בעושק,  בשטות אכזריות וללא כל אתיקה או מוסר. היום היו מכנים אותם טייקונים או אוליגרכים, ששודדים את הקופה הציבורית.

 

במוזיאון מוצגת תערוכה רטרוספקטיבה נהדרת של אמן הפופ-ארט, אנדי וורהול. היום המוזיאון סגור. אך זכיתי לבקר בתערוכה יומיים קודם לכן. מומלץ לכל מי שמזדמן לניו-יורק.

 

 

ליד המוזיאון, שנמצא בשכונת צ'לסי, יש גרם מדרגות שבו אני עולה ל"הייליין", (High Line). זהו אחד המקומות הכיפיים לרוץ בעיר. הבעיה היא שבכל שעות היום, המקום מאוד צפוף עם עשרות אלפי תיירים, המהדסים בו להנאתם.  

 

מומלץ לרוץ עליו בשעות בוקר מוקדמת עם ממש עם חשכה. למזלי בגלל החג והקור היו מעט אנשים. אורכו של המסלול, המתפתל בין השדרה העשירית לאחת עשרה, הוא שניים ורבע קילומטרים. מדוד. הוא מתחיל או מסתיים ברחוב 34.

 

הנה לינק לאתר הפארק. https://www.thehighline.org/history/

 

זהו פארק חדש, שהוקם ב-2014,. הוא נבנה על קו מסילת ברזל, שמתנשא לגובה של כמה מטרים מעל פני הקרקע. במקורו קו הרכבת נבנה ב-1847, בגובה פני הרחוב ובקרבת אחד ממסופי הנמלים שעל ההדסון. ספינות הובילו מזון, חומרי בניה וכל מה שהיה נחוץ לחלק הזה של דרום מנהטן .הסחורות הועמסו על קרונות המשא וקו הרכבת הוגדר "קו החיים" של העיר.

 

אבל עד מהרה הוא הפך ל"קו המוות".  אף שהרכבת נסעה באטיות, היא דרסה מאות בני אדם והייתה מעורבת בהתנגשויות עם סוסים, כרכרות ואחר כך מכוניות. כדי לצמצם את האסונות, החליטה חברת הרכבת, לאחר מלחמת העולם הראשונה, להצעיד פרש על סוס לפני הקטר, כדי שירחיק את ההולכים על שניים ועל ארבע. אך הדבר לא הביא לשינוי במציאות. התאונות נמשכו.

 

לפיכך הוחלט לבנות מסילת ברזל עילית, מעל הנתיב הקרקעי. הקו העילי נחנך ב-1934. אך במרוצת השנים צומצם שינוע הסחורות. עד שבראשית שנות ה-80,  הוא הושבת לחלוטין. הקו הפך לאתר כעור. ראש העיריה רודי ג'וליאני, באחת הפעולות האחרונות לכהונתו, חתם על צו הריסה.

אבל בעזרת התארגנות של אדריכלים, מתכנני ערים, אמנים ותושבים האזור, הורה מחליפו מייקל בלומברג, על ביטול הצו ועל הקמת הפארק.

 

הפארק הוא צר מידות. רוחבו שניים-שלושה מטרים. הוא מתפתל בינות לבתי משרדים ומגורים חדשים שהוקמו לאורכו. יש בו פינות חמד, עם ספסלים, עמדות תצפית, בתי אוכל, ציורי קיר, מזרקות מים ותצפית מצוינת של הנוף האורבני וההדסון.

 

הריצה בו נעימה. המסלול מרוצץ באבני מדרכת רכות, בדקים מעץ ובאבני חצץ כהים, על אדני המסילה, שחלקיה נותרו שלמים. אני מניח שמתכנני פארק התחנה בירושלים, קבלו את השראתם מהייליין.

 

אני רץ בנוחות צפונה על המסלול. בסיומו, ברחוב 34, אני שב על עקבותיי לנקודת המוצא ברחוב 14. למפקפקים אני מצרף כאן את תמונתי, שצלמה עוברת אורח נחמדה, שהסכימה לחלץ את ידיה מהכפפות, למרות הקור המקפיא.

 

 

השעה כבר ארבע וכדור השמש מתכנס לקראת שקיעה מפוארת על ההדסון. בשובי הביתה, אני בוחן את הנזקים שנגרמו לי. שפתי מיובשות, כי שכחתי למרוח אותן במשחה ואחת מאצבעותיי קפאה. אני טובל אותה בכוס מים חמים והתחושה חוזרת אליה. אני חש התעלות. רצתי בהייליין ואני בהיי. שרדתי ואף נהנתי מעוד 11 ק"מ באוטוביוגרפיה שלי.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload