BACK

חזור

ריצה לאורכה של מנהטן

עליתי על קו A  ונסעתי כארבעים דקות עד לתחנה הסופית ברחוב 207 באינווד בקצה הצפוני של מנהטן. המטרה שלי לרוץ את כל מנהטן לאורכה על גדת ההדסון, מפארק פורט טירון לבאטרי פארק בדרום האי. לפי מפת גוגל המרחק בקו אווירי ישיר הוא 21.6 ק"מ (13.4 מיילים).

 

אני רץ כמה מאות מטרים במעלה הגבעה. השיפוע קשה. אני מתנשף והגוף עדיין קר והרגלים כמו ממאנות להתרומם. אני מגיע לפארק ונכנס לשביליו. הפארק ירוק וגדוש עצים. הוא משתפל לעבר נהר ההדסון. נעים לרוץ בו. שטחו 67 האקרים (כ-270 דונמים). במאות ה-17 וה-18 חי באזור שבט אינדיאני בשם "לנאפה". בנובמבר 1776 במהלך המהפכה האמריקאית, התנהל כאן קרב חשוב, ה"קרב על מבצר וושינגטון".

 

במרוצת המאה ה-19 האזור כמעט ולא היה מאוכלס למעט אחוזות גדולות. בראשית המאה העשרים החל ג'ון ד. רוקפלר מעשירי ארצות הברית ופילנטרופ ידוע, לרכוש את הבתים, כדי לפנות מקום לפארק גדול שאת בנייתו הוא מימן. הפארק הוקם ב-1935.

 

ברום הגבעה במרכז הפארק מתנשא ה"קלויסטרס" (המנזרים). אלה הם חלקים ממנזרים ובתים כפריים נטושים או מטים ליפול מתקופת ימי הביניים, שנרכשו באירופה על ידי רוקפלר וועברו לכאן. הם משמשים כשלוחה של מוזיאון ה"מטרופוליטן" (מט) בפיפט אווניו ומאכלסים בעקר מוצגי אמנות מימי הביניים כמו שטיחי קיר. שווה לבקר בו.

 

אני חולף על פני הקלויסטרס, רץ בירידה בשבילי הפארק ומגיע לרחוב שהוא אמנם מקביל לפסי הרכבת ולנהר, אך נמצא במרחק של כמאתיים מטרים, אולי קצת יותר מקו המים. מזג האוויר טחוב ומעונן. הראות לקויה. אבל הטמפרטורה, די נוחה, 6 מעלות. אני לבוש שתי שכבות עליונות ומכנסיים ארוכים. זה מספיק.

 

לאחר כשני קילומטרים, חלקם בעליה קלה אך מתמשכת. ראשי מתחמם ואני מסיר את כובע הגרב. באופק הלא רחוק אני רואה את ג'ורג' וושינגטון ברידג'. זהו אחד מנתיבי התחבורה המרכזיים המחברים את העיר ניו יורק עם מדינת ניו ג'רזי. העננות מתפזרת מעט ואני מתחיל להבחין בקו הרקיע ובבתיה של פורט לי בניו ג'רזי. אני רק ידול לדמיין לעצמי עד כמה המראה של הנהר משובב נפש כשהראות טובה והשמיים בהירים וללא עננים.

 

כשעוברים מתחת לגשר אפשר להתרשם עוד יותר ממבנהו ומהעוצמה שהוא מקרין. הוא מתנשא לגובה של כ-180 מטרים. זהו גשר תלוי שמוחזק על כבלים המחברים את שני המגדלים, המשמשים כבסיסיו ביבשה, בשתי גדות הנהר. עד שנבנה גשר הזהב בסן פרנציסקו, היה ג'ורג' וושינגטון הגשר התלוי הגדול ביותר בעולם. אורכו של גשר, שבנייתו הושלמה ב-1931 ומאז עבר עוד שיפוצים רבים ותוספות בנייה, הוא כקילומטר וחצי. כמעט מייל. רוחבו כ-36 מטרים. די צר. יש לו שתי קומות. שבעה נתיבים בכל קומה (סיפון). בקומה העליונה יש גם מדרכות להולכי רגל ולרוכבי אופניים.

 

מתחת לגשר אני חולף על פני פועלים שעוסקים בשיפוצו. אני ממהר לחלוף על פני הגשר עם מחשבות אימה בראשי: שרק לא יתמוטט עלי.. לאחר עוד כמה דקות ברחוב 175, אני פונה ימינה, יורד בשביל המתפתל דרך פארק קט,  ומגיע לטיילת של ההדסון.

השעה היא עשר וחצי בבוקר.

 

על פי חולפים בשני הכיוונים מעט מאוד רצים. למרות אפרוריותו העגומה של היום, תחושתי משתפרת. אני מניח שזה בגלל הנהר, שזרימתו קלה והוא מקרין רוגע. הקצב שלי קבוע, בין שש לשש ורבע דקות לקילומטר. כשבטעות אני מגביר את הקצב ויורד ל-5:45, אני נוזף בעצמי ומאט. עוד דרך ארוכה לפני. לאחר כעשרים ומשהו דקות אני רואה משמאלי את בנייני הלבנים האדמדמות והחומות המתנשאים של אוניברסיטת קולומביה באזור שבין רחוב 125 ל-110.

 

אף שאיני רואה אותו, אני יודע מריצות אחרות שעשיתי באזור, כי מזרחה משמאלי ברחוב 121, נמצא פסלו של חירם יוליסס גרנט. הוא היה מהגנרלים החשובים של הנשיא אברהם לינקולן, שפיקד על "צבא הפוטמוק" ובלם את צבא הקונפדרציה של גנרל רוברט לי במלחמת האזרחים האמריקנית. באפריל 1865 נכנע לי לגרנט והמלחמה שארכה כארבע שנים הסתיימה.

 

שלוש שנים לאחר מכן נבחר גרנט לנשיא ה-18 של ארצות הברית. הוא היה אז בן 46. הנשיא הצעיר ביותר בבית הלבן במאה ה-19.  מאז ועד היום ארבעת הנשיאים הצעירים ביותר היו טדי רוזבלט שנבחר ב-1901 בגיל 42, ג'ון קנדי שהיה בן 43 ב-1960, ביל קלינטון בן 46 ב-1992 וברק אובמה בין 47 ב-2008.  פסל הברונזה של גרנט הוצב באזור קולומביה כי לאחר שסיים תפקידו בבית הלבן מונה הוא מוחנה לנשיא קולומביה.
 

עברתי קצת פחות מחצי הדרך. אני ממשיך דרומה על שפת הנהר ב"ריברסייד פארק", שיוביל אותי כל הדרך דרומה. הנוף נעשה מוכר. גורדי השחקים של העיר. בחלוף כחצי שעה נוספת אני מגיע לאזור רחובות 60 שבהם יש כמה בנייני מגורים, שנשאות את שמו של דונלד טראמפ. הוא לא בנה אותם, רק העניק להם את שמו, כשמותג עוד נ חשב.

 

מהדיווחים שאני קורא ושמע בתקשורת האמריקנ ית על החקירות נגדו, שבהם מעורבים בני משפחתו, יועציו ועורכי דינו, הוא מזכיר יותר ראש ארגון פשע, מאשר נשיא. אף לא אחד ישכנע אותי שאפשר לסלוח לו על כל מעלליו - החפצת נשים, רומנים מהצד, יחסו המזעזע לילדי מהגרים, ההכחשה לבעית שינוי האקלים, העלבונות שהוא מטיח ביריביו ו מתנגדיו והשסע שהוא שוסע, בכוונת מכוון, בחברה האמריקנית – רק בגלל שכביכול הוא טוב לישראל. הוא לא. היד החופשית שהוא מעניק לממשלה לפעול כראות עינייה כלפי הפלסטינים היא אסון לאומי ובכיה לדורות. הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר עליו ועל מדיניותו שהוא הטיל  מחדש עיצומים על אירן.

 

לאחר כ-17 קילומטרים אני מגיע לרחוב 46 למוזיאון נושאת המטוסים אינטרפיד, ששרתה בצי האמריקני במלחמת העולם השנייה. העייפות מתחילה לתת בי את אותותיה. הקצב יורד ל-6:30 דקות לק"מ. רגלי הימנית, באזור המפרק – צרה צרורה כבר שנים – כואבת. אני עוצר מניח את רגלי על ספסל ומותח אותה. לאחר כדקה אני ממשיך.

 

כל דקה שעוברת הכאב מחריף אך אני נחוש לסיים ויהי מה. בשלב מסוים אני עובר להליכה. נעצר שוב עושה מתיחות וחוזר לרוץ. הגעתי לצ'לסי. המזחים שלה במאה-19 הפכו את המקום לנמל הגדול ארצות הברית. היום יש כאן חנויות, בוטיקים ומתקן אימונים לגולף, ממש על המים, סגור ברשת גובהה.

 

אני עובר ליד אנדרטה מרגשת לימאים ויורדי ים שנספו בים. "אני יכול להפליג בלי רוח. אני יכול לחתור בלי משוטים. אל איני יכול להפרד מחבר בלי דמעות". 

 

 

 

 

אני ממשיך דרומה, בקצב שמזכיר לי את המושג, שנלמד בשנה א בחוג לכלכלה (אני לא למדתי כלכלה) של "תפוקה שולית פוחתת", ונכנס ל"באטרי פארק סיטי". בשנות השישים והשבעים, היה כאן חוף ואנשים בבגדי ים באו בקיץ לטבול בים. בשנות השמונים והתשעים נבנתה במקום שכונה מענינת של בניינים רבי קומות, עם ארכיטקטורה שאפתנית, של מיטיב האדריכלים. אלפי טונות של אדמה, שהוצאה מחפירת היסודות למגדלי התאומים נשפכו למים. הים יובש ונבנה אי מלאכותי על קו המים, המחובר ליבשה.  

עוד מאמץ קל ואני בבאטרי פארק.

 

מיוזע, עייף ורטוב אני נכנס אליו. עשרות אלפי תיירים מסתובבים בו ואני נאלץ לפלס דרכי בינות להם ולעקוף את התורים הארוכים שממתינים למעבורות שישיטו אותם לפסל החירות, לאי המושל ולאליס אילנד, שהיה פעם שער הכניסה לניו יורק, שדרכו עברו במאה ה-19 וה-20 מיליוני המהגרים, ובהם גם כמובן יהודים רבים ממזרח אירופה שביקשו לעצמם עתיד טוב יותר ב"גולדן מדינעא".

 

השעון מראה שרצתי 23.6 קילומטרים. עוד מבצע ריצה הושלם. אני ממשיך ללכת כי אני יודע שאם אשב לא אצליח לקום. ממול במבט לדרום מתנשא פסל החירות. אני מסובב את פני מביט צפונה ורואה את מגדלי החירות שנבנו על חורבות מגדלי התאומים.

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload